את קמה בבוקר ומסתכלת במראה ,את לא מזהה את הדמות שמתבוננת בך בחזרה , רק 10 שנים וכל כך הרבה השתנה , בפנים יש כמה קמטי דאגה , הגוף מעט התעגל , את מעט שפופה, הרבה יותר עייפה. הבית עוד שקט ואת מעיזה לחלום שאת במקום אחר, מפנטזת שעוד יש לך זמן ושאת יכולה לעשות כל מהשאת רוצה.
את מתגעגעת לסיגריה שהייתה שם תמיד כנחמה , לכוס יין , לשבת עם חברה ולהזדיין כל הלילה עם מישהו שאת לא מכירה , לבזבז אלפי שקלים על בגדים או ארוחה טובה כי המחוייבות היחידה שיש לך זה שכר דירה.
את רוצה בחזרה את הגוף הצנום שהיה לך , מתגעגעת למבטים , למחזרים , מזכירה לעצמך שגם אז בבקרים הרגשת בודדה אבל גם זוכרת איך בלילות הרגשת מלכה , איך תמיד היה שם מישהו שרצה לגעת ולחבק , תמיד היה מישהו שרצה לאהוב ואיך תמיד הדפת את אלה שהתכוונו לטוב, אהבת תמיד את הילד הרע זה שתמיד השאיר אותך עם הרגשה שאת לא מספיק טובה , אפילו התחתנת עם אחד כזה כי תמיד היה לך הכי נוח במקום שאת מכירה.
מביטה פעם אחרונה בדמות שבמראה , צוחקת עליה שככה הזניחה את עצמה , מלגלגלת עליה שאם רק תירצי את תיקחי לה את בעלה.
את רוצה לשבת במרפסת עם כוס קפה וסיגריה ואז מסתכלת בבטן התופחת ונזכרת שאת לא יכולה. הדמעות שוב זולגות ואת לא מצליחה לעצור אותן רוצה להיכנס שוב למיטה ולא לצאת לעולם!
את זוכרת איך פעם היה כל כך קל לברוח , מדמיינת איך את עולה על טיסה ונעלמת בלי להשאיר עקבות , אם לא היית כל כך מפחדת אולי כבר מזמן היית עוזבת.
הבית מתחיל להתעורר את מנסה להתאפס ולא ממש מצליחה עובדת על אוטומט מנסה להצליח אבל בעיקר צועקת ובוהה , עוד יום עבר ואת חוזרת למיטה ושוב הכל שקט ולכמה שעות את יכולה לדמיין שהכל נגמר שאת כבר לא כאן.
הורות עושים באהבה או לא עושים בכלל 