הרגע הזה שהוא תפס לי את השד והתחיל לינוק היה אחד הרגעים המאושרים בחיי, הרגשתי כאילו זכיתי בפרס נובל או לפחות באוסקר, תמונות של הארוע המרגש נשלחו בוואטסאפ ובקבוצות הפייסבוק הרלוונטיות .
עבדתי קשה עד הרגע הזה , אפילו יותר קשה ממה שעבדתי בזמנו על השלמת הבגרויות , לאחר שהסתיימה ההתרגשות תפסתי את עצמי וניסיתי להבין איך הדבר הטבעי ביותר בעולם הפך להיות עבודה כל כך קשה שרבות פשוט נשברות בדרך או אפילו מרימות ידיים אפילו לפני שניסו.
פעם מזמן אישה הייתה יולדת ומסביבה כל נשות השבט , כולן שם לצידה , לתמוך , לחבק ולהדריך ,העיטוף הזה לא התחיל מהציר הראשון כי אם עוד הרבה לפני. פעם זה היה מובן מאליו שברגע שתינוק נולד הוא מוצמד לאימו , גוף אל גוף , עור לעור.
כשתינוק היה רעב אימו חלצה שד והזינה אותו ,היא לא בדקה בחשש אם מישהו רואה, אם מישהו מעקם את הפרצוף למראה שדה החשוף , היא לא נאלצה להסתתר בחדרי שירותים או מאחורי בדים וכיסויים, הבת שלה ראתה אותה מניקה וגם הבת של השכנה ,כשהן יגדלו להניק יראה להן הכי טבעי והן ידעו מה לעשות.
אני חושבת שהפעם האחרונה שראיתי אישה מניקה הייתה כשהייתי בת שנתיים ואימי הניקה את אחי , במהלך ילדותי ונעוריי לא ראיתי אף אישה שחולצת שד ומניקה ,הנקה הייתה טאבו כמו סקס או כמו ללכת לשירותים – משהו שיש להצניע – להתבייש בו.
במהלך ההריון שלי אף אחד לא דיבר איתי על הנקה אפילו הרופאה שראתה בבדיקות חוסר איזון הורמונלי בבלוטת התריס לא טרחה להגיד לי שחוסר איזון זה עלול לפגוע בתפוקת החלב.
לאחר הלידה הרגשתי שעליי להילחם עם הצוות בכדי להשאיר את בני שרק נולד איתי , צמוד אליי במהלך השהות שלנו בבית החולים, כשניסיתי להניק אותו מיד כשיצא עוד בחדר הלידה והוא לא התחבר ביקשתי עזרה מהמיילדת אך היא אמרה ש "הוא לא אמור לינוק עכשיו" והלכה.
מכיוון שהיו לי קשיים גם בהנקות הקודמות מיד הזמנתי יועצת הנקה שתגיע אליי לבית החולים , היא הגיעה ועם הרבה תמיכה וסבלנות מצידה הוא התחבר והיא הלכה ואני והוא נשארנו לבד . כמה שעות לאחר מכן חתמתי על שחרור מוקדם ועזבנו את בית החולים – הגענו הביתה אני , תינוק , אבא , שני אחים גדולים ,בית, כביסות ,בלגן ובישולים – לשיגרה !
במהלך היום הצמדתי אותו והנקתי, גם לאורך כל הלילה , הייתי כל כך מאושרת שהפעם ההנקה זורמת כל כך בקלות ,לקראת הבוקר הוא כבר סירב להתחבר ונראה ישנוני ,החיתול שהלבשתי לו אתמול לפני השינה – יבש, מיד הלכתי לטיפת חלב הקרובה וביקשתי להיפגש עם יועצת הנקה ניסינו יחד לחבר אותו לשד אבל הוא אפילו לא פתח את הפה ,היא אמרה שהוא נראה מעט אפטי וביקשה שננסה לתת לו בבקבוק , ניסינו לשאוב אבל כלום לא יצא , היא הלכה והביאה לו בקבוק תמ"ל אבל גם אותו הוא סרב לתפוס , היא ליוותה אותנו לרופא ילדים שנמצא בקופה וביקשה שיראה את הילד בדחיפות , הרופא בדק אותו והחל לצעוק עליי שהילד מיובש ושהגענו שנייה לפני שהוא איבד הכרה ונתן לנו הפנייה למיון , במיון חיברו אותו לעירוי ושם היינו יומיים כשבזמן הזה הוא מקבל תמ"ל ואני מנסה לשאוב ולא מצליחה
לאחר יומיים מתישים חוזרים סוף סוף הביתה ואני עדיין אופטימית מזמנת יועצת הנקה נוספת , קונה את כל תרופות הסבתא שיש בשוק , שולחת את הבעל להביא משאבה מיד שרה.
למרות כל הניסיונות הילד מסרב לינוק ואני מתחילה לשאוב , בכל שעתיים מתחברת למשאבה בקושי יוצא אבל אני לא מתייאשת וממשיכה לנסות , בינתיים אני והקטן ביחד במיטה מתחת לפוך עור לעור וככה עוברים הימים , הגדולים שלי שכחו בכלל איך אמא נראית ,הייתה מטרה -והיא להצליח להניק ושום דבר חוץ מזה לא היה חשוב.
קבוצות אמהות בפייסבוק היו הקשר היחיד שלי עם העולם בחוץ . לאחר התייעצויות קבעתי לו תור לקרניוסקראל , לא היה פשוט למצוא לו מטפלת שהייתה פנויה במיידי ולכן כשמצאתי אחת למרות שדרשה 450 שח לשעה לא היססתי ותוך 10 דקות התייצבנו אצלה אך גם הטיפול הזה לא עזר והוא נשאר בסירובו להתחבר.
הזמנתי עוד יועצת הנקה והיא אמרה שאין טעם להמשיך לנסות כי השד שלי ריק ואין לי חלב והלכה בדיוק 5 דקות לאחר שהגיעה (את הכסף כמובן שדרשה ולקחה)
אני ניגבתי את הדמעות והמשכתי לנסות , בינתיים הקטן העלה חום ושוב מצאנו את עצמינו בבית חולים , הפעם מצאנו את עצמינו בבית חולים 5 ימים מחוברים לאנטיביוטיקה , שוב בדיקות , שוב דקירות ואני יושבת לצידו ושואבת , לא זוכרת מתי הפעם אחרונה שאכלתי שתיתי או ישנתי , לאט לאט אני רואה שבכל שאיבה יוצא לי פחות ופחות ואני נאלצת לתת לו יותר בקבוקי תמ"ל מאשר שאוב.
יוצאים מהבית חולים ואני מרגישה כאילו חזרתי עם תינוק אחר , צורח ללא הפסקה , לא רגוע , לא יורד מהידיים , לא ישן דקה!מגיעים לרופאה שמאבחנת ריפלוקס סמוי ורגישות ללקטוז , ברגע הזה אני כבר שבורה ,כועסת על עצמי , על הגוף שלי שאיכזב אותי שאני לא מצליחה לספק לבן שלי את הדבר הכי טבעי בעולם.
יום אחד אחותי מגיעה לביקור והוא כרגיל על הידיים שלי בוכה , אחותי שילדה כמה חודשים לפניי שואלת אם היא יכולה לנסות להניק אותו ואני מסכימה , היא מחברת אותו אליה ולהפתעתי הוא תופס ומתחיל לאכול היא מעבירה אותו אליי , אני מצמידה אותו והוא מפנה את הראש ומתחיל לצרוח , באותו רגע נשברתי , כבר שבוע שאני שואבת וכלום לא יוצא , הבן שלי לא מוכן להתחבר אליי החלטתי שאני מפסיקה להילחם בהנקה ומתחילה להיות אמא.
יש לי תינוק שכבר חודש צורח ללא הפסקה , אני לבד , מותשת , מתוסכלת ועייפה , ערב אחד במהלך התקף בכי אני מביטה בו בעיניים טרופות ובבכי שואלת אותו " מה אתה רוצה??!! איך אני יכולה לעזור לך??!! " ופתאום שמעתי אותו עונה לי – "אני רק רוצה לחזור… – אני רוצה לחזור לרחם , קשה לי פה"
חיבקתי אותו , ניגשתי למקלחת , מילאתי אמבטיה חמימה , שמתי שמנים , כיביתי את האור , הדלקתי נרות ונכנסנו שנינו לאמבט , בשנייה שנכנסנו הבכי פסק ומאז בילינו שעות וימים ביחד באמבט , באחת הפעמים שמתי לב שמטפטף לי חלב מהשד מיד ניסיתי לחבר אותו אבל הוא סתם ליקק את הפיטמה מאז אותה פעם ניסיתי כמה פעמים לחבר אותו , הוא קצ ליקק ועזב , ניסיתי שוב לחזור לשאוב אבל כלום לא יצא , הזמנתי שוב יועצת הנקה הוא לא הסכים להתחבר , הלכנו להוסטאופתיה , מתחבר לשנייה עוזב ומתחיל לצרוח , שוב נשברתי – החלטתי שדי אני יותר לא מנסה!
באותו לילה שכבתי במיטה והבנתי שאני כל הזמן מפחדת , מפחדת מהבוקר שמגיע והילדים בגן ובעלי בעבודה ואני נשארת איתו לבד , אני מפחדת שמגיע הצהריים ואני צריכה לאסוף את הגדולים ואין לי את הכוחות והיכולת לטפל בהם ואני מפחדת מהלילות שאני כבר מותשת מיום מלא צרחות ואני עייפה ורק רוצה לישון ואני איתו לבד – והוא בוכה – הבנתי שאני מפחדת ממנו ,מהבן שלי – מפחדת ממני מהרגע שכבר יגמרו לי הכוחות. פתאום קלטתי שמאז שנולד אני לא מפסיקה לבכות , קמתי מיד מהמיטה והודעתי לבעלי שלמחרת הוא לא הולך לעבודה , שבבוקר כשהוא קם הא לוקח ממני את הילד ונותן לי לישון שעה, כשקמתי בבוקר שתיתי קפה , התקלחתי (לבד לראשונה מאז שנולד) והלכתי לחברה לטיפול רפלקסולוגיה , כשיצאתי ממנה התקשרתי לחברה אחרת שהיא מטפלת בתטא הילינג וקבעתי איתה פגישה , לאחר כמה ימים הגעתי אליה לטיפול כשהקטן עליי במנשא , שהסתיים הטיפול היא שאלה אותי אם היא יכולה לטפל גם בו , כמובן שהסכמתי היא לקחה אותו בידיים ולאחר כ 10 דקות הגישה לי אותו ואמרה " הוא רעב תניקי אותו" , הסברתי לה שאני לא מניקה , היא שאלה אם אני מעוניינת להניק אמרתי לה שברור אבל שכבר מזמן אין לי חלב ושהוא בכלל לא מוכן להתחבר , היא הפצירה בי לנסות . רק קרצה לי ואמרה "תנסי , אין לך מה להפסיד"
הצמדתי אותו אליי והוא פשוט התחבר והחל לינוק כאילו עשה זאת ומאז ומעולם מאז בכל פעם שהיה רעב התחלתי בהנקה ולאחר מכן השלמתי עם תמ"ל , לאט לאט ירדו הכמויות והבקבוקים והיום אנחנו כבר כמעט על הנקה מלאה (אפילו האחות בטיפת חלב מרוצה)
מה שלמדתי מהמסע הזה זה שאמא לא יכולה להאכיל כשאין לה אף אחד שנמצא שם להכיל אותה, השבט של פעם כבר לא קיים ואישה לאחר לידה נשארת לבד, אני ידעתי לבקש עזרה ידעתי גם איזה עזרה אני צריכה ,התיסכול , הבושה וההלקאה העצמית גרמו לכך שלקח לי זמן לבקש עזרה ובכלל להודות שאני צריכה – לפעמים כל מה שיולדת צריכה זה מישהו אחד שיראה אותה , מישהו שיושיט לה יד כדי שלא תרגיש לבד!
כשמגיע תינוק חדש הביתה דברים משתנים וזה לא משנה אם זה הראשון , השני , השלישי או השביעי . הדינמיקה בבית משתנה , משהו זז , משנה כיוון , אנחנו משתנות7 , הזוגיות , אפילו הרהיטים.
הורות עושים באהבה או לא עושים בכלל 